מסע אל מסתרי אלבניה, יעד התיירות הבתולי הכי מופלא שאתם (עדיין) לא מכירים

בזמן שאלבניה ממשיכה להתנער מעברה הבעייתי, ביקור בכפרים ההרריים ובחורבות האיליריות הציוריות של הרפובליקה הבלקנית שהייתה פעם מחוץ לתחום, מגלה דרך חיים שפשוט קפאה בזמן…

הייתי בדרכים הצדדיות של אלבניה עם אלביס. צפינו בחקלאים קוצרים שדות חיטה בחרמשים ומסדרים את האלומות כמו אוהלי סאמי מסורתיים. מדרום נלכדו העננים במערבולת שמיימית.

"בואו נבקר את גיסי" הציע אלביס "הוא גר בהרים האלה. זה מקום מיוחד שכדאי לך להיות בו". אלביס היה הנהג שלי. קירח, קצת חסון, לא מאוד מוזיקלי ובעל דמיון אפסי לזמר שעל שמו הוא נקרא.

מתכננים כעת את החופשה שלכם?

הנה האטרקציות והפעילויות המובילות השנה באלבניה. הן מבחינת מחיר והן מבחינת החוויה

הוא הכיר את כל המקומות הטובים לאכול בהם, יכול היה למצוא את הקברים האיליריים החבויים ביותר, היו לו קשרים במקומות הנידחים ביותר וכמה עצות נהדרות. למשל, איך לבשל עז. הוא גם היה בעל פרספקטיבה רחבה לגבי ההיסטוריה של אלבניה.

כששאלתי על שמו, הוא אמר ששמות כאלה לא היו נהוגים בעבר. נראה שעבור אנשים רבים, אפילו אמירת שמו של המנהיג הקומוניסטי לשעבר של אלבניה, אנוור הוג'ה, שתחתיו סבלו במשך ארבעה עשורים ארוכים עד מותו ב-1985, אינה אפשרית. הם קוראים לו פשוט הדיקטטור.

ביליתי שבוע עם אלביס, גיליתי מצודות עות'מאניות, טיפסתי באמפיתיאטראות סבוכים בגפנים, הצצתי לתוך קברים איליריים, שתיתי עם נזירים מזוקנים במנזרים שכוחי אל, האזנתי לסיפורים על לורד ביירון, נקמות דם ואסון כלכלי בגנים מוקפים חומה ובבתי קפה כפריים.

אלבניה – עבר בעייתי ועתיד לוט בערפל

בכוכים האפלים של כנסיות נטושות, הבטתי לתוך קמרונות וכיפות בפניהם המודאגים של קדושים מקומיים מעונים. למטה על החוף, בין חורבותיה שטופות השמש של אפולוניה, טיפסתי על מדרגות המקדש שבו עמד אוקטביוס כששמע את החדשות על רצח יוליוס קיסר.

בימיו של אוקטביוס, המדינה הייתה חלק ממדינות הים התיכון ונשאה את השם איליריה. יוונים ורומאים באו ועברו פה בחופשיות והגבולות היו פתוחים בפניהם.

ואז העות'מאנים הורידו את המסך של העולם המערבי על המקום המדהים הזה. במשך חמש מאות שנים לאחר מכן אלבניה נשלטה על ידי הטורקים. רק במאה ה-20, כאשר הגאות הטורקית שככה, אלבניה זכתה בעצמאות אבל המשטר הקומוניסטי בודד אותה מהעולם.

ההתנתקות של אלבניה מההיסטוריה הבעייתית שלה היא יוצאת דופן. הבעיות נמשכות – עדיין יש יותר מדי הגירה ואין מספיק הזדמנויות – אבל המדינה הגיחה אל הרמות שטופות השמש של שלום, שגשוג יחסי ואינטרנט מהיר סביר כאחת המדינות המקסימות ביותר בבלקן.

כעת היא מועמדת רשמית לחברות באיחוד האירופי ומתחילה להופיע ברשימות החובה של המטיילים. הישראלים גילו אותה מעט לפני הקורונה ומאז כמות המטיילים לשם הולכת ועולה בכל שנה.

החוף האדריאטי באלבניה

החוף האדריאטי הוא מוקד משיכה גדול. זה אזור יפהפה, אם כי למרבה הצער במקומות מסויימים הוא מנוקד על ידי פרויקטים של בנייה לא מושכת. בני דור המילניום מגיעים לחוף דרמי מדי שנה בתחילת יוני לפסטיבל המוזיקה Kala שנמשך שבוע.

אבל אני לא באתי בשביל המפרצים הכחולים והים האדריאטי הנוצץ. אני רציתי לפגוש את אלבניה האחרת.

מתחילים לגלות את אלבניה האחרת

בפנים הארץ, בין רכסי הרים מפוארים, גיליתי את אלבניה האחרת. המדינה מציעה הצצה לעולם שסבא וסבתא רבא שלנו היו מזהים.

אירופה ישנה של עגלות רתומות לסוסים המרעישים לאורך דרכי עפר, של רועים בעקבות עדרי צאן נודדים ושל כרי דשא עשירים בפרחי בר. כל מה שבמדינות אחרות כבר לא קיים.

פניתי לעיר העות'מאנית העתיקה ג'ירוקסטרה. עיר של סמטאות עם בתי אבן שנראה כאילו נבנו זה על זה. לי היא הזכירה את המשחק "נחשים וסולמות".

במקומות מסוימים, לפי הסופר האלבני איסמעיל קאדרה, אתה יכול "ללכת ברחוב, למתוח את היד ולתלות את הכובע על צריח של מסגד". בערב סעדתי במרפסת חיצונית, כשהבתים הישנים מקובצים סביבי בדממה נעימה. מעל הגגות ריחפה המצודה, קשורה ולא קשורה כמו תעתוע.

כשעזבנו את ג'ירוקסטרה, אלביס ואני פנינו לקניון Nivica, הכביש הריק מתפתל כלפי מעלה כאילו נאחז באוויר. מעבר לעיקול האחרון, הקניון חיכה לנו, מלא בדרמה גיאולוגית רבת שנים.

הרחק למטה, מפלים שחו פנימה והחוצה מבין העננים. פרשים הופיעו, רכובים על אוכפי עץ גבוהים. עדר עזים חצה את הכביש, מובל על ידי רועה הצאן שאפילו לא הסתכל לצדדים לוודא שאפשר לעבור.

מהכפר הגבוה Nivica, לנד רובר חבוט נשא אותי למשך 30 הדקות האחרונות למסע שלי. זה היה מסלול כמעט בלתי אפשרי, אבל אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח הגענו ליעד – קמפ Nivica בסגנון ספארי: שישה אוהלים מפוארים על מדרון עשב.

מתחת לאוהלים התגלגל העולם אל מעמקי הקניון. ביליתי יומיים במקום הזה. עשיתי טרקים ביום וחגגתי בלילות עם ארוחות לאור נרות. רק הכוכבים הציעו את עצמם בתור קינוח אבל לא הייתי צריך יותר מזה.

הדובדבן שבקצפת האלבנית

זה היה בדרך דרומה מחקירת הקברים האיליריים ליד Lin, שאלביס הציע שנבקר את גיסו. לאלביס יש שני גיסים. אחד מתגורר בשיקגו, שם הוא מנהל כיום פיצרייה מצליחה.

השני, סוטיר, מתגורר ב-Shales, כפר הררי שנמצא במרחק שעתיים רכיבה בחמור מהעיר הקרובה. Shales רחוקה מכל מקום, אמר אלביס, כשעזבנו את הכביש הראשי וטיפסנו במסלול מפותל אל ההרים.

לאחר חצי שעה בערך הגענו לעמק גבוה מוקף פסגות. בתים היו פזורים מתחת לשלד של כנסייה ללא גג. בתקופת הדיקטטור היא שימשה כמחסן חקלאי. סוטיר המתין לנו ליד השער. אנחנו היינו המבקרים הראשונים שלו מזה שישה חודשים.

הוא לחץ את ידינו בהתרגשות והוביל אותנו לעבר ביתו, שם ישבנו מתחת לסבכה של גפנים, כשהוא ואשתו כיבדו אותנו בכל טוב.

קערות דובדבנים מהמטע שלו, גבינת עיזים שהוכנה באותו בוקר, דבש מהכוורות שלו, כוסות ראקי מזוקק שהוכן מחמוציות ולבסוף, כוסות זעירות של קפה מקומי סמיך.

באור שהוצל ע"י הגפנים, בהאזנה לסיפורים על חזירי בר וכבשים אבודות, שלג בחורף ופריחה של סוף האביב, היה קל לשכוח מהכל, במיוחד מעברה הבעייתי של אלבניה. הכפר Shales נראה כמו עולם בפני עצמו שמנוהל על ידי עונות השנה, היבולים ובעלי החיים, עצמאי, אוטרקי וחסין.

שאלתי את סוטיר אם הוא רוצה להצטרף לאחיו בשיקגו. הוא הניד בראשו, חייך ופרש את זרועותיו, כאילו להקיף את כל הנוף המפואר של הרים וכרי דשא, העולם הנשכח הזה של מטעמים תוצרת בית. אז הוא אמר: "יש לי כאן את כל מה שאני צריך" ולי לא נותר אלא להסכים איתו.

מקור: houseandgarden.co.uk

קישורים שימושיים

פורסם ב:

אלבניה